<h1>ראבי"ה סימן תקצ"ב</h1>
<h2>דף כז.</h2>
בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה. ובתוספתא [פ"ב ה"ט] ובירושלמי [ה"ב] גרסינן הכי בן עיר [שפסק בעיר אחרת נותן עמהן בני העיר] שפסקו נותנין במקומן. הילכך לא שנא פסקו עליהם ולא שנא פסקו מעצמן נותנין, משום החשד, וחוזרין ונוטלין ונותנים לעניי עירם. ופירושה נראה לי הכי בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנים ביד נאמן שיבררו, כדי שלא יחשדום בפוסקים ולא נותנים, וכשהם באים מביאין אותה עמהם ונותנין ומפרנסין בהם עניי עירם. ובתוספתא [שם] גרסינן פרנסים שפסקו בעיר אחרת תינתן לעיר אחרת, משמע אף על פי שהוא פרנס בעירו. ותניא במה דברים אמורים שאין שם חבר עיר, פירוש חבורת עיר, שאין להם גבאי צדקה בעיר שפסקו אלא כל אחד ואחד נותן לעניים קרוביו במקום שיחפוץ, אבל יש חבר עיר כמה שפסקו ברבים, כענין עובדא דרב הונא, נותנין לגבאי צדקה [ואין] מביאין עמה[ם]. [ואית] דגרסי חַבֵר עיר, פירוש חבר המשתדל בצרכי ציבור. ולא נהירא לי, דאין לך משתדל טפי מגבאי צדקה שבעיר. ותו דגרסינן בפרק קמא דערכין [ו' ע"א] האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחרים בין אמר הרי זו בין אמר הרי עלי, פירוש שמשנה אותה לצרכו וחוזר ופורעה לצדקה, ותנן התם האומר סלע לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי צדקה מותר לשנותה משבאתה ליד גבאי צדקה אסור לשנותה, ומשמע התם דאפילו לגבאי אסור לשנותה אם אינו כרבי ינאי דיזיף ופרע משום שיש כח בידו לעשוייה לציבורא למיתן, ולא חילקו חכמים בין נותן על מנת לחזור וליטול לנותן על מנת להניחה לגבאי. ומיהו יש לדחות, דמצדקה לצדקה שרי, דהכי מוכח גבי ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת דמדבר מצוה לדבר מצוה שרי, משום דלא טעי, כל שכן היכא דאיהו גופיה משנה ממצוה למצ[ו]ה. ומשמע אפילו תלאו כבר בבית הכנסת, דומיא דגבאי, שרי. והואיל ואתי לידן נימא בה מילתא. דאף על גב דגרסינן התם רבי ינאי יזיף ופרע, ומשמע דאפילו בלא שכר, הני מילי כגון רבי ינאי, דאמרינן התם שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשה ומייתי להו, ואין נידחין כשצריכים, אבל אינש אחרינא אפילו בשכר לעניים, להלוות על משכון לגוי ברבית, אסור. דגרסינן בפרק בתרא דכתובות [בשילהי גמרא ראשונה] [ק"ו ע"ב] רבי עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים [בשל] הקדש לפי שאין עניות במקום עשירות בשל עניים דילמא מיתרמי ענייא וליכא למיתביה ניהליה, ואפילו רבי ישמעאל לא פליג עליה אלא בשל הקדש. וגרסינן בפרק הזהב [מ"ט ע"א] אמר רבי יוחנן מתנה אני נותן לך יכול לחזור, פירוש שאין בו משום מחוסרי אמנה, ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיה. וגרסינן בירושלמי [ב"מ פ"ד ה"ב] אמר ליתן לחבירו מתנה מרובה מותר לחזור בו הדתמר בעשיר אבל עני נעשה נדר, [פירוש] והוה כנודר צדקה ליתן לו וזכה בה. ודכוותיה אמרינן בפרק יש נוחלין [קל"ג ע"ב] ולא תישיימה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והתם הוי כמתנה מרובה, ואין חילוק בזה בין הקדש לצדקה לפי דעתי. ורבינו זקיני מ"כ הביא נמי בפרק הזהב מן הירושלמי. והא דתניא בתוספתא דמגילה [פ"א ה"ה], ואיתה נמי בפרק השוכר את האומנין [ע"ח ע"ב], מגבת פורים לפורים מגבת אותה עיר לאותה העיר וכו' עד אין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו, ואמרינן בפרק קמא דעבודה זרה [י"ז ע"ב] מעות של פורים נתחלפו לי וכו', היינו משום דמעביר על דעת בעל הבית, שאינו רוצה ל[שנ]ותה, אבל הא דמותר לשנותה, כדאיתא בערכין [ו' ע"א], היינו שרוצה לשנותה ולפורעה. וגבאי וגם הוא הם דוקא אסורים לשנותה כדפרישית, אבל בני העיר גרסינן בפרק קמא דבבא בתרא [ח' ע"ב] רשאים בני העיר לעשות קופה [תמחוי ותמחוי קופה] ולשנותה לכל מה שירצו. ונראה לי דאפילו לדבר הרשות, דלדעתם ניגבית, ואפילו ניתן כבר לגבאי. ואהא סמכינן בזמן הזה שאנו עושין צרכי ציבור בכיס של הקהל אף על פי שעיקרו לצדקה, ואף על פי שנותנים נמי אורחים לדעת הקהל. ואמרינן נמי גבי מכירת בית הכנסת ותיבה ותורה דאנשי העיר כי התנו ומכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדכסוסיא מותר, ומפרשינן היינו פרשא דמתא, שרוכב בצרכי העיר אל המושל. ותו אמרינן לעיל אפילו למישתי בהם במעות שמכרו שיכרא שרי. והא דבעינן התנו פירשתי לה בשמעתא דלעיל. ואין לך ניתן כבר לגבאי גדול מזה. והוכחתי לעיל אפילו נתנו להם נמי אחרים. ואי קשיא הא דתנן בערכין [ו' ע"ב] ישראל שהתנדב מנורה לבית הכנסת וכו' משמע שאסור לשנות לדבר הרשות אלא לדבר מצוה, תריץ כגון שרוצה לשנות אחד מהן בלא דעת שבעה טובי העיר. וכן משמע בעובדא דשנייה רחבה ואיקפד רבה מכלל דלא ידע רבה בדבר. ותו גרסינן חנינה דפומבדיתא ואיקפד רחבה ואיקפד רבה. ושמעתי מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה אחת, והרויח בהם הרבה, ונפטרה היתומה, ותבעוהו יורשיה ואמרו אילו היתה קיימת לא היית יכול לשנותם השתא נמי דידה הוי ולא מצית לשנויינהו, דירתינו לה. ופטרו הרב רבי חיים כהן צדק, [והביא ראיה] שהרי אפילו בסתמא איכא למאן דאמר בכתובות [בפרק אף על פי [נ"ד ע"ב] שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ומסקינן בגמרא הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, וקיימא לן כותיה], ואף על גב דאתי לידה אמרינן שלא נתן לה אלא על מנת לקיימה, כל שכן הכא דלכולי עלמא לא יתן, שלא נדר אלא על מנת להשיאה, ומה להם עליו כיון שהיא מתה. ולי נראה דכיון דאמרינן בירושלמי [ב"מ שם] אבל לעני נעשה נדר זכו בהם יורשים, מדתניא בשלהי נגמר הדין [מ"ח ע"א] מותר המתים למתים מותר המת ליורשים, ומפרשינן טעמא לאביי דמאי דלא חזי ליה לא תפיס לאוסרו, ועד כאן לא פליגי רבי מאיר ורבי נתן אלא משום תפיסה דאסורי הנאה, הא לאו הכי לכולי עלמא ליורשין. ולרבא סבירא ליה דכי בזו ליה יורשיו מחיל להו, ורבי מאיר מספקא ליה, ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל בזיוניה, ואי לאו הכי לכולי עלמא ליורשין, כיון שנקבר בכבוד כדרך כל האדם, אלמא אף על פי שלא נתנו הנותנין והגובין נמי לא גבו לצורך היורשין אפילו [הכי] זכו בהם מכח המת. ולההיא דאף על פי (ד)לא דמי, דאין כל האומדנות שוין, כמו שהוכחתי בקידושין. ותו לא מידי.
